פירות יער

 פירות יער הינו שם כולל לפירותיהם של מספר מיני צמחים בעלי פרחים. רובם קטנים, מתוקים או חמצמצים-מתוקים ובעלי צבע בולט, ולפיכך משמשים כאלמנט טעם וצבע בתבשילים שונים. קבוצה זו משתנה מפעם לפעם, על פי מטבחים מקומיים. פירות יער אינם בעלי מאפיינים בוטניים אחידים: הם יכולים להיות מקבצי פירות, ענבות, בתי-גלעין ומצעיות. המשותף להם הוא השימוש בהם בבישול, אפייה וקישוט.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פטל אדום            

פטל אדום (שם מדעי: Rubus idaeus) הוא מין של פטל הנפוץ באירופה וצפון אסיה. היה ידוע ביוון העתיקה כשיח נותן פרי, ושמו הלטיני נלקח מהר איידה בטורקיה, 
הסמוך  למקום גידולו המקורי.
הפטל האדום הוא שיח בגודל בינוני (בגובה מטר עד שלושה) רב שנתי, הצומח מחדש מדי שנתיים. הצמח מעל פני הקרקע נראה כדו-שנתי, אך מערכת שורשיו רב שנתית. 
בשנה הראשונה מצמיח השיח מערכת ענפים מהירה וגבוהה, ומגיע כמעט לגובהו המרבי. בשנה זו לרוב לא יצמיח השיח פרחים. בשנה השניה השיח פורח בשלהי האביב, 
עם פרחים קטנים (קוטרם כסנטימטר), שכמו כלל הורדיים בעלי חמישה עלי כותרת. הפירות מקובצים, בעלי גוון אדום בולט וטעם מתוק חמצמץ. כמו מרבית מיני הפטל, 
צורת הקיבוץ היא במעגל סביב העוקץ, כשמרכז המעגל חלול. בניגוד לאוסנה, נוטה פרי הפטל האדום להתפרק לכדוריות הבודדות עם הקטיף. כמו כן, קני הענפים של
הפטל האדום אינם קוצניים, בניגוד לשאר מיני הפטל.
הפטל האדום גדל באזורים מיוערים, תחת כיסוי עלווה של עצים גבוהים ממנו אך גם בקרחות יער. השיח מגודל גם למטרות חקלאיות, והוא אב קדמון למרבית הזנים 
המתורבתים בחקלאות הפטל כיום.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אוסנה (פטל שחור)              

פטל שחור ("אוסנה") הוא פרי יער גדול יחסית בגוון סגול כהה-שחור המורכב מהרבה גרגרים קטנים המוכרים מצורת הפטל.
הפטל השחור גדל על שיח קוצני רב-שנתי, כאשר פרחיו, אשר צבעם הוא לבן, פורחים באפריל-מאי והפרי מוכן לאסיף ביולי-אוגוסט.
הפרי אכיל ונחשב למעדן, פרי הבוסר הוא בעל טעם חמצמץ בעוד שהפרי הבשל הוא מתוק.
חיות בר ניזונות מהפרי ומפיצות אותו. הפרחים מואבקים בין השאר על ידי דבורים.
הפטל השחור נפוץ בצפון אמריקה, באירופה וברחבי העולם במיוחד סמוך למקורות מים. בארץ ישראל גדל מין דומה, Rubus sanctus — פטל קדוש.
עוד שימוש של צמח הפטל השחור הוא כגדר חיה.

ערכים תזונתיים

ב 100 גרם פטל שחור טרי יש:

אנרגיה - 84 קלוריות

חלבון - 1.7 גרם

שומנים - 1.3 גרם

פחמימות - 17 גרם

ויטמין סי - 30 מ"ג

סידן - 46 מ"ג

אשלגן - 245 מ"ג

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אוכמנית           

אוכמנית (Vaccinium Cyanococcus) היא מין של שיח נשיר וגבוה, הנושא פירות בתצורת ענבה כדורית בצבע סגו כהה. השיח יכול להתנשא לגובה של עד 3 מטרים. נפוץ ביערות אמריקה הצפונית ובמזרח אסיה.
אוכמניות נמצאות בגידול מתורבת במדינות רבות, ביניהן ארצות הברית, קנדה וצ'ילה. עונת הקטיף של פירות אלו היא בין חודש מאי לספטמבר באמריקה, ובין דצמבר למרץ בניו-זילנד. את הפירות ניתן לאכסן לתקופה של שבועות ספורים במקום קריר ויבש, וניתן להקפיאם לפרק זמן ממושך יותר.

אף על פי שאוכמניות נפוצות לאורך כל השנה, אחת מהריבות הפופולריות ביותר היא ריבת אוכמניות, לרוב בשילוב עם פירות יער אחרים כגון אסנה. זאת הודות לצבע העמוק שנוצר מהאוכמניות, שנותן לריבה מראה מושך יותר ללא צורך בצבעי מאכל.

אוכמניות הן גם תוסף מקובל ונפוץ במוצרי מאפה רבים, כגון מאפין ופנקייק, על מנת להוסיף צבע ולהוסיף בטעמן המתוק חמצמץ את המתיקות של הסוכר. בשל טעמן, הן נחשבות כציפוי מתאים על עוגות גבינה קרות, לעתים בשילוב עם פירות יער נוספים בעלי טעם חמצמץ עוד יותר כגון חמוציות.

יתרונות הפרי בתזונה

הודות לריכוז גבוה של נוגדי חמצון, לאוכמניות מספר שימושים ברפואה התזונתית. מחקרים שנערכו בארצות הברית מצאו כי אוכמניות מכילות נוגדי חמצון בריכוז גבוה, והחל מחודש מרץ 2007 נערכים מחקרים נוספים להערכת השפעתן המיטיבה של אוכמניות על תפקוד המוח ומניעת תהליכי זקנה בבני אדם.

מחקרים קודמים שנערכו בארצות הברית ובבריטניה מצביעים על התועלות הרפואיות הבאות בשימוש באוכמניות:

שיפור ראיית-לילה - שימוש באוכמניות למטרה זו נעשה על ידי טייסי חיל-האוויר הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה.

מניעת ועיקוב הופעת קטרקט - צמצום נזקי החימצון העלולים להביא להופעת קטרקט

מניעת התחמצנות כולסטרול - צמצום הנזקים הנלווים לחימצון כולסטרול ולעודף LDL עונת הגידול

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 תות עץ         

תות עץ (שם מדעי: Morus) הוא סוג של עצי פרי נשירים ממשפחת התותיים. הסיווג של מיני הסוג שנוי במחלוקת, בין היתר בשל קיום בני-כלאים פוריים; הסיווגים היותר מקובלים מונים 10 עד 15 מינים, למרות שיש פרסומים של מעל 180 מינים שונים.

צמחי התות הם חד-ביתיים או דו-ביתיים. העץ הצעיר גדל בקצב מהיר, אך הקצב מאט וגובהו של עץ בוגר מגיע בדרך כלל ל-10 עד 15 מטרים. בדרך כלל הצמח מפיץ את הזרעים באמצעות בעלי חיים (בעיקר עטלפים וציפורים).

עצי התות הגיעו לארץ ישראל ממדינות אסיה כבר לפני למעלה מאלף שנים. עלי העץ הם מזונם הכמעט בלעדי של זחלי טוואי המשי, ומכאן חשיבותם הכלכלית בתעשיית המשי. את טוואי המשי מגדלים בעיקר בסין. שם מגדלים את עצי התות במטעים גדולים ומגלמי העש מפיקים את סיבי המשי. סין היא היצרנית הגדולה ביותר של משי, בזכות מספר עצי התות העצום שהם מגדלים.

בישראל נפוצים בעיקר מיני התות הבאים:

תות שחור (Morus nigra)

תות לבן (Morus alba)

תות פקיסטני (Morus macroura) הידוע בפירותיו הארוכים (ראה תמונה).

עצי התות מתחילים ללבלב בחודש אפריל והפירות מבשילים בחודשים אפריל-מאי.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דומדמניות         

דומדמנית היא שיח עונתי הגדל לגובה של 1-1.5 מטר (ולפעמים אף 2 מטרים). העלה הוא בעל חמש אונות; העלים מסודרים בספירלה מסביב לגבעול. הפרחים צהובים-ירוקים ומהם גדלים הפירות האדומים הבוהקים, שהקנו לשיח את שמו. הפירות גדלים באשכולות המונים שלושה עד עשרה פירות; גודל כל פרי 8 - 12 מילימטר. השיחים גדלים בעיקר במערב אירופה (צרפת, בלגיה, הולנד, גרמניה וצפון איטליה), שם הם נחשבים נפוצים.

צרפת ובלגיה היו הראשונות לגדל דומדמניות באופן מסחרי, וכבר ב 1600 נזרעו השדות הראשונים. כיום מגדלות מדינות רבות את הפרי באופן מסחרי, ביניהן מדינות באסיה, והוא עדיין נפוץ בצפון אירופה, שם הוא גדל באופן טבעי.

 פרי הדומדמנית נחשב חמוץ יותר מזנים דומים לו (כגון ענבי שועל) והוא מגודל בעיקר עבור ריבות ומנות מבושלות (ולא נאכל חי). בסקנדינביה לדוגמה, הפירות משמשים למרקים ולפודינג, ובגרמניה הם מבושלים עם מרנג והופכים למילוי לטארטים.

שימושים רפואיים

לפרי הדומדמנית גם שימושים רפואיים רבים. הוא מסוגל להוריד חום, לגרום להזעה, לזרז את המחזור החודשי, לגרום להקאות, לעצור דימומים, לנקות את מחזור הדם, לגרום להפרשה מוגברת של שתן, לתרום לעיכול ולהגביר את התיאבון. חלק מתכונות אלו נובעות מהרמה הגבוהה של ויטמין C, סיבים וחומצות בפרי. ידוע גם שתה המוכן מדומדמניות מיובשות יכול להקל את הסימפטומים של שיגרון ושיגדון ולעזור לגרגר בשעה של זיהום בפה.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תות שדה         

תות שדה הוא סוג של צמח ממשפחת הוורדיים הכולל כ-35 מינים שונים שהידוע בהם הוא תות הגינה, או בשמו המדעי תות שדה צ'יליאני.

תות השדה הוא אחד הפירות האהודים בעולם זה אלפי שנים. הוא היה מוכר באירופה. ובאסיה כבר בעת העתיקה ובמקביל הכירו אותו גם ביבשת אמריקה. האינדיאנים הצליחו לגדל אותו ובמאה ה-18 התחילו להגיע זנים אמריקאיים של תות שדה לאירופה.  עד היום אפשר למצוא בצרפת תות-שדה בר.

זני תות השדה בארץ מוצאם מקליפורניה. עד שנות השישים גדל התות בשדה פתוח והניב בחודש מרץ. היום מגדלים אותו גם מתחת למעטה פלסטי מוגן מגשם, קור, ברד ורוח. התנובה מחודש דצמבר עד חודש יוני.

תות השדה מהווה מקור טוב לוויטמין C, לוויטמין A ולוויטמינים מקבוצת B. הוא עשיר באשלגן, ברזל וסידן ודל בקלוריות: 26 קלוריות ל-100 גרם תות-שדה.

אצל חלק מהאנשים מופיעות תגובות אלרגיות לתות שדה, אולם יש הטוענים כי חליטה של הפרי מנטרלת את תופעות האלרגיה

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חזרזר (עכובית)               

חזרזר (באנגלית: Gooseberry, שם מדעי: Ribes uva-crispa) הינו שיח קטן בעל פרחים מהסוג Ribes, אח לדומדמנית וענבי השועל. הוא צומח באירופה, צפון אפריקה ומערב אסיה.

העכובית היא שיח נשרך, בגובה מטר עד שלושה. גבעוליו נוקשים, ולרוב צומחים בקבוצות קטנות. על הגבעול מתפתחים פרחים דמויי פעמון, בקבוצות של בודדים וזוגות. הפרי הינו ענבה עגולה, בגוון בהיר (ירוק-צהוב, עם נימים לבנים) או במקרים מועטים סגול. במרבית זני הבר, פרי העכובית בעל פלומה; בזן אחד המגודל למאכל, הפרי חלק.

חזרזר הינו רק אחד מהשמות העבריים לצמח ה-Gooseberry; שם נוסף הוא עכובית. קיים בלבול לגבי ייחוס השם ענבי שועל לעכובית, היות שפרי השיח מזכיר במראהו ענבים; כיום, הייחוס של השם ענבי שועל הוא לשיח ה-Black Currant, השייך גם הוא לסוג Ribes, או לשיח הדומה לו במראה סולנום שחור, שנקרא בערבית לעתים ענבי שועל או ענבי נחש.

בארץ השיח גדל רק  בצפון רמת הגולן, ככל הנראה בגלל דרישות אקלים.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דובדבן          

שני מינים של דובדבן ידועים במיוחד בשל פריים הטוב למאכל אדם: דובדבן מתוק (גודגדן, Prunus avium), ודובדבן חמוץ (Prunus cerasus). מינים אלה הינם עצים גדולים וחסונים העשויים להתנשא לגובה 18 מטר, אך בגידולים מסחריים מגבילים את גובה העץ ל-4 מטר. קיימים עוד כמה עשרות מינים בתת-הסוג דובדבן, חלקם בעלי פרי אכיל, כגון הדובדבן היפני (Prunus serrulata).

עצי הפרי נפוצים באסיה, באירופה ובאמריקה הצפונית, כאשר בראש רשימת הארצות המגדלות פרי זה באופן מסחרי נמצאות איראן, טורקיה וארצות הברית.

לשני המינים הידועים מספר זנים, אך שניהם זקוקים לאקלים קר של בערך 1,000 שעות קור, ושניהם מואבקים על ידי דבורים. עץ הגודגדן זקוק לעץ גודגדן סמוך על מנת להניב פרי.

פירות הדובדבן מהווים מאכל נפוץ. עקב טעמם החזק לא נהוג לאכלם לבד, אלא כתוספת לעוגות, סלטי פירות ועוד. דובדבנים נמכרים לעתים קרובות כשהם מגולענים ובתוך סירופ מתוק. בנוסף, נהוג להכין מדובדנים מיצים וריבות. הודות לצבעו האדום העז של הפרי משתמשים בו רבות לקישוט מאכלים. מקובל לשים דובדבן על הקצפת המעטרת עוגות, מילקשייקים וכדומה, ומכאן הביטוי הדובדבן שבקצפת, שפירושו: החלק הטוב ביותר.

בישראל גדל בר שני מינים של דובדבן: דובדבן שרוע (Cerasus prostrata), שהוא שיח הגדל בחרמון, ודובדבן קטן פרי (Cerasus microcarpa).

בצפון הארץ קיימים מטעים מסחריים של עצי דובדבן, המניבים פרי טוב למאכל.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תאנה         

תאנה (או פיקוס התאנה בשמה המדעי- Ficus carica) היא עץ ממשפחת התותיים. העץ נשיר, ומגיע לגובה 3-10 מטרים. אחד משבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל. העץ גדל בר ליד מעיינות, לאורך בקעת הירדן ובקעת ים המלח.

על פי פרופ' א. דנין, מהמחלקה לבוטניקה מהאוניברסיטה העברית, ישנן עדויות ארכאולוגיות בארץ ישראל באתרים פרהיסטוריים מלפני יותר מ-5,000 שנים, ומאובני עלים בסלעי הגיר של מעיינות עין גדי בתקופה שקדומה אף להם, שמעידים שכבר אז היו קיימים התאנה ופירותיה, כפי שאנו מכירים אותם כיום, ולכן עץ זה לא תורבת, והינו מעצי הבר של ארץ ישראל.

העץ גודל מאז ימי קדם בשל פירותיו המתוקים שנאכלים טריים וגם מיובשים (דבלות). התאנה מופיעה בסיפור אדם וחווה שתפרו לעצמם חגורות מעליו. תאנת בר נקראת גם גמז. קטיף תאנים נקרא "ארייה". כמו כן הוא נקרא "קיץ" ומכאן שם העונה, שבשלהיה התאנים מבשילות.

ישנם מקורות יהודיים רבים המזכירים שם זה:

"וישובו כל יהודים מכל המקומות אשר נדחו שם, ויבואו ארץ יהודה אל גדליהו המצפתה, ויאספו יין וקיץ הרבה מאד" (ירמיהו פרק מ) וקיץ - דבלה (רש"י על הפסוק);

"עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו" (ירמיהו פרק ח) היא עת שטיחת התאנים ליבשם (פירוש מצודת ציון על הפסוק);

המעביר תאנים בחצרו לקצות - בניו ובני ביתו אוכלים, ופטורין הפועלים (משנה מסכת מעשרות פרק ג משנה א);

השוכר את הפועל לקצות בתאנים (תלמוד ירושלמי מסכת מעשרות פרק ב דף מט);

כנס את תבואתו מסק את זיתיו כנס את קייצו (משנה מסכת בבא בתרא פרק ג משנה א) - כנס את תבואתו - יין של גפנים; מסק את זיתיו; וכנס את קיצו - ליקט תאנים ויבשן והכניסן לביתו (רבי עובדיה מברטנורא על המקור);

קיץ (הוא) זמן לקיטת פירות תאנים וקרי ליה [קוראים לו] קיץ לפי שקוצצין אותן ביד (ר"ן מסכת נדרים דף סא עמוד ב).

תאנה מיובשת, אותה נהוג לאכול בט"ו בשבט כחלק מהפירות היבשים, נקראת גם גרוגרת.

הפצת הזרעים של התאנה נעשית באמצאות צרעה ששמה בלסטופגה. התאנה פורחת בצורת פגה - משטח עליו פורחים בצפיפות עשרות פרחים קטנים. המשטח מקומר כלפי פנים, ויוצר כדור חלול כמעט סגור, שכל דפנו הפנימית פורחת בצפיפות. צורת פריחה זו אופיינית לכלל מיני הפיקוס. סוגים אחרים במשפחת התותיים עשויים להציג פגות גם כן (למשל ה-Dorstenia שפרחיה דומים אך המשטח עליהם הם פורחים אינו מקומר). התאנים מתחלקים לפגות זכריות ונקביות: הפגות הנקביות מכילות פרחים ארוכים בעלי שחלות, ואילו הפגות הזכריות מכילות פרחים קצרים בעלי אבקנים ופרחים נקביים קצרים.

הכניסה לפגת התאנה מצומצמת, ורק צרעות מסוימות נכנסות פנימה על מנת להאביק את התאנה. צרעות אלו נמשכות לתאנים על מנת להטיל בתוך השטח המוגן את ביציהן. במקומות בהם הצרעה אינה בנמצא (עקב הכחדה או תנאי מחייה) הפגות לא יופרו והתאנים לא יפתחו זרעים.

ניתן לאכול פגות לא מופרות של תאנים, וטעמן מתוק. קל להבחין בין פרח התאנה לבין פרי התאנה: תוך הפרי סגול בגוונו, מכיל זרעים ברורים וטעמו חמצמץ יותר.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

רימון          

רימון מצוי (Punica granatum) הוא עץ תרבותי נשיר ממשפחת הרימוניים, שמוצאו באזור הים הכספי באיראן של ימינו, משם הופץ לכל ארצות אגן הים התיכון. פרי הרימון, המכיל מאות גרעינים עסיסיים, נאכל ונסחר מאז העת העתיקה, בזכות עמידותו לאורך זמן ובזכות טעמו והסגולות הרפואיות שיוחסו לו. בעת החדשה פחתה צריכת הרימון בשל אי-הנוחות הכרוכה בקילופו ובפריטת גרעיניו, אולם מחקרים שביססו את ערכו הרפואי הביאו, מסוף המאה ה-20, לעלייה מחודשת בצריכתו ברחבי העולם.

הרימון הוא אחד משבעת המינים, ומסמל בתרבויות שונות שפע ופריון, יופי וחוכמה. בשל יפי הפרי וערכיו הסמליים, נפוץ השימוש בצורתו לעיטור מבנים, מטבעות, לבוש ועוד, ומקומות רבים קרויים על שמו.

הרימון הוא עץ נמוך או שיח המגיע לגובה כ-3 מטרים. עליו מסורגים, מאורכים ומבריקים, וקצות ענפיו נוקשים ומחודדים ולכן הם דוקרניים. בחורף משיר הרימון את עליו ובתחילת האביב הוא שב ומלבלב. העלים הצעירים אדמדמים ומשנים את צבעם לירוק כחודש לאחר הלבלוב. בתחילת הקיץ (בחודשים מאי - יוני) פורח הרימון. פרחיו האדומים ערוכים במקבצים של שניים עד ששה, ומכילים 9-5 עלי כותרת באורך כ-3 ס"מ, העולים מתוך גביע נוקשה דמוי כד ששוליו מפוצלים למספר שיניים מפושקות, כמעין כתר.

מגביע זה מתפתח פרי הרימון, ענבה מדומה המתמלאת במהלך הקיץ ומבשילה בסתיו, בין ספטמבר לדצמבר. הפרי הבשל דמוי כדור פחוס בקוטר 10-8 ס"מ, קליפתו אדומה או צהובה והוא מעוטר בקצהו ב"כתר", שריד לגביע הפרח. כל פרי מכיל מאות זרעים בעלי ציפה עסיסית, אדומה או ורודה. הזרעים מסודרים בגושים המופרדים ביניהם במחיצות דמויות דפים דקים וצהובים. לעתים מתבקע הפרי עם הבשלתו.

הרימון הוא מין גר בארץ ישראל ואינו מתחדש מזרעים באופן טבעי, אך לאחר שנשתל הוא יכול לשרוד כצמח בר גם ללא טיפול האדם. הוא בוית כנראה באלף השלישי לפנה"ס באזור ההרים שמדרום לים הכספי, המקום היחיד שבו הוא עדיין גדל בר. משם הובא לאזור החוף המזרחי של הים התיכון לפני כ-4,000 שנה.

מימים קדומים מוכרים שני זנים עיקריים של הרימון: האחד, זן בעל ציפה כהה שטעמה חמצמץ, והשני, זן בעל ציפה בהירה שטעמה מתוק. כיום מפותחים זנים נוספים, ביניהם בעלי פירות שקליפתם כהה ("רימון שחור"), ובעלי זרעים חסרי גרעין נוקשה, הקלים יותר לאכילה. בנוסף, ישנם זנים ננסיים הגדלים כשיחים מרובי-פרחים שגובהם עד כחצי מטר, המגודלים לנוי.

פרי הרימון נחשב לפרי בעל חיי מדף ארוכים במיוחד וניתן לשמרו ללא קירור במשך למעלה מחודש ימים. בזכות סגולה זו נסחר הרימון באופן נרחב כבר מהעת העתיקה, בשיירות במדבר ובמסחר ימי. פפירוס מימי רעמסס השלישי מעיד על יבוא רימונים למצרים מארץ ישראל במאה ה-12 לפנה"ס.

הפרי משמש למאכל ואף להכנת יין. טעמו מתוק או חמוץ, ומלווה לעתים בתחושת עפיצות בשל הטאנינים שהוא מכיל. מיץ הרימונים משמש גם בבישול במטבח הטורקי, הפרסי ואחרים. רכז רימונים (המיובא לישראל מטורקיה ואזרבייג'ן) משמש כמרכיב ברטבים לסלט. מבישול מיץ רימונים עם סוכר מתקבל סירופ גרנדין, המשמש כמרכיב בקוקטיילים.

טבחים וקונדיטורים נוהגים להשתמש בגרגירי הרימון למטרות דקורטיביות, למשל עיטור פאי פירות. פעולת ההפרדה של זרעי הרימון מקליפתו מכונה "פריטת רימון". הדרך המקצועית להפריד את הגרגרים מקליפה היא לחצות את הפרי בסכין ולהכות על הקליפה הקשה בעזרת כף עד שכל הגרגרים נופלים מהפרי. ניתן לבצע "קשירה" של הגרגרים השלמים עם מים וקורנפלור.

מיץ הפרי מכתים את הבגדים והידיים, ולכן מומלץ לשטוף במהירות בגד שניתז עליו מיץ מרימון. כיום משווקים בישראל גרגרי רימונים פרוטים ארוזים, אולם בניגוד לפרי השלם, הללו אינם יכולים להישמר טריים זמן רב.

רפואה עממית

כבר בימי קדם נודע הרימון בסגולותיו הרפואיות. הרמב"ם מציין כי ניתן להשתמש בקליפת רימון לעצירת דימום מפצעים, ובמיץ הרימון לעצירת שלשול ולהקלה על בחילות ועל כאבי ראש שלאחר שכרות.

מחקרים רפואיים

מאז שנת 1999 החלו להופיע פרסומים מדעיים רבים בנושא פרי הרימון ובנושא עץ הרימון, שמחלקים שונים שלו ניתן להפיק חומרים בעלי תכונות פרמקולוגיות מעניינות.

הפרי וקליפתו מכילים סדרה של חומרים הקרויים פּוּניקַ‏לאגינים Punicalagins (השם נגזר משמו המדעי של הרימון). חומרים אלו, הם סוג של טאנינים - פולי-פנולים. חומרים אלה המגיעים לגוף בעת אכילת רימון או פירות אחרים, עוברים מטבוליזם ומהם נוצרת חומצה אֵלַגי‏ (Ellagic acid) בעכברי מעבדה שניזונו ממיץ רימון נמצא ריכוז גבוה של Ellagitannins (חומצה אלגית שנקשר אליה גלוקוז), בערמונית וברקמות מערכת העיכול - בעיקר במעי גס. חומצה אלגית הינה חומר נוגד חמצון המונע יצירת רדיקלים חופשיים, ובכך עשוי למנוע או לעכב התפתחות של תאים סרטניים בכמה סוגי סרטן, כגון סרטן העור, סרטן הערמונית וסרטן השד. למיץ הרימון יכולת נוגדת חימצון גבוהה מאד, יותר מאשר יין אדום או תה ירוק. בניסוי In vitro, מתו תאי סרטן הערמונית שנחשפו למיץ רימון, וככל שריכוז המיץ עלה - כך מתו יותר תאים. בניסוי In vivo על עכברים שהוזרקו להם תאי סרטן הערמונית, הצליחו להוכיח שהתפתחות הסרטן הייתה האיטית ביותר - בצורה מובהקת - בקבוצת העכברים שקיבלו לשתות מיץ רימון בריכוז הגבוה ביותר. קיימים ממצאים רבים התומכים בסברה, שמיץ רימון יכול להאיט ואף למנוע התפתחות סרטן הערמונית וסוגי סרטן נוספים, וכבר התגלו חלק מהמנגנונים הביוכימיים. טרם בוצעו די מחקרים בבני אדם ולכן הנושא עדיין לא הוכח על בני אדם.

השפעת מיץ רימון על מניעת סוגים מסוימים של סרטן השד קשורה כנראה למנגון נוסף: מצאו שמיץ רימון מעכב את האנזים ‎17-beta-hydroxysteroid dehydrogenase‏ ובכך יכול להקטין את רמת האסטרוגן, ואולי בכך למנוע או לעכב חלק מסוגי סרטן השד (עם תאים בעלי קולטנים לאסטרוגן).

במעבדה לחקר ליפידים של הפקולטה לרפואה של הטכניון נמצא, כי אותם פולי-פנולים נקשרים ל-LDL ("הכולסטרול הרע") ובכך מעכבים את חמצונו, ויכולים לעכב התפתחות של טרשת עורקים ולסייע בהורדת לחץ דם. הורדת לחץ הדם הסיסטוגי נגרמת באמצעות הורדת רמת פעילות האנזים ACE‏ (‎Angiotensin-converting enzyme‏) המשפיע מאוד על לחץ הדם. הצליחו להוריד את רמת הפעילות של ACE גם מחוץ לגוף (in vitro) בנוכחות מיץ רימון.

במחקר In vitro נמצא, שמיץ רימון מעכב חלבון מסוים הגורם לנזק בסחוסים של חולים בדלקת מפרקים ניוונית (אוסטאוארתריטיס), ובכך משערים שמיץ הרימון יכול להאט את תהליך הפגיעה במחלה זו.

למיץ רימון יש כנראה גם השפעות על מערכת החיסון, במניעת זיהומים נגיפיים ובקטריאלים.

ויטמינים ומינרלים

ויטמינים ומינרלים עיקריים בפרי הרימון (כל החישובים שלהלן מתייחסים למנת פרי רימון במשקל של 150 גרם):

ויטמין / מינרל	% מקצובה יומית מומלצת למבוגר
ויטמין C	16%
ויטמין B5	9%
ויטמין K	9%
ויטמין E	5%
אשלגן	11%
נחושת	5%

שימושים נוספים

קליפת הרימון והמחיצות הצהובות שבתוכו מכילות צבען חום, שבעבר נעשה בו שימוש כחומר גלם לצביעה, ושמשמש גם כיום לצביעה ידידותית לסביבה של בדים לא סינתטיים. בתקופת המשנה הכינו מקליפת הרימון דיו. הטאנינים שברימון ובקליפתו שימשו בעבר גם לעיבוד וצביעה של עורות.

מענפי הרימון החדים והנוקשים נהגו בעת העתיקה להכין שיפודים לצליית קורבן הפסח.

ביהדות

בתרבות היהודית מסמל הרימון ברכה, שפע, יופי וחוכמה.

שפע וברכה

הרימון הוא אחד משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל (דברים ח', ח'). המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען הביאו עימם אשכול ענבים, רימונים ותאנים כדי להמחיש את עושרה של הארץ (במדבר י"ג, כ"ג). לבלוב הרימון הוא אחד ממבשרי האביב, כפי שכתוב בשיר השירים "...הֲפָ‏רְחָ‏ה הַ‏גֶּ‏פֶ‏ן, הֵנֵצוּ‏ הָ‏רִמּ‏וֹ‏נִים" (שיר השירים ו', י"א).

נבואת החורבן של הנביא חגי מתארת מצב שבו הגפן, הזית, התאנה והרימון לא יניבו פרי, כלומר הארץ תחדל להתברך בשפעת פרותיה (חגי ב', י"ט).

בסעודת ליל ראש השנה, נהוג לאכול רימון ולאחל "ירבו זכויותינו כרימון", כלומר, כמספרם הרב של גרגירי הרימון.

יופי

פרי הרימון - עגול, אדום ומעוטר בכתר ומלא גרעינים אדומים ומבריקים - נחשב כמופת ליופי:

"כְּ‏פֶ‏לֵח הָ‏רִמּ‏וֹ‏ן רַ‏קָ‏תֵךְ" (שיר השירים ד', ג')

"שְׁלָ‏חַ‏יִךְ פַּ‏‏רְדֵס רִמּ‏וֹ‏נִים" (שיר השירים ד', י"ג)

על יופיו הרב של רבי יוחנן נאמר:

	הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר כּ‏ליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל - ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא.
-- תלמוד בבלי, בבא מציעא פ"ד; מתורגם מארמית לעברית בספר האגדה רט"ז

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אפרסק       

אפרסק (Prunus persica) הוא מין של עץ פרי גלעיני ממשפחת הוורדיים, המשתייך לסוג פרוּנוּס (אליו משתייכים בין השאר גם השזיף והמשמש). השם אפרסק מתייחס גם לפרי העץ. מקורם של ששת זני האפרסק המקוריים (כיום ישנם הרבה יותר) הוא בסין וסביבותיה. האירופאים סברו בטעות שמוצא האפרסק מפרס ולכן כינו אותו persica.

האפרסק מופיע בתרבות היהודית כבר בתקופת המשנה ("האפרסקים והשקדים... כלאיים זה בזה", כלאים א, ד) ובכתבי יד עתיקים המילה מופיעה ללא האל"ף התחילית, שהתווספה מאוחר יותר כדי להקל על ההגייה (כמו פלטון/אפלטון).

הזן המתורבת של עץ האפרסק, Prunus persica vulgaris, הוא כיום הזן הנפוץ בעולם. זן זה גודל לראשונה באירופה במאות הראשונות לספירה, ונתפשט ביוון ובאגן המערבי של הים התיכון בעיקר. כנראה בערך בתקופה זו הגיעו זנים של אפרסק לארץ ישראל. במהלך המאה ה-16 הגיע האפרסק לעולם החדש.

עץ האפרסק מאופיין בגובה בינוני, עלים דמוי איזמל ובעלי חוד ארוך, ופריחה בצבעים ורוד או סגול. פרי האפרסק משתנה בקוטרו בין 2 ל-8 ס"מ; פניו מכוסים בדרך כלל בשכבה של שערות רכות, וצבעו צהוב או אדום. גלעין הפרי קשה מאוד ומחורץ. האפרסק מותאם לאקלים ממוזג.

כיום ישנם כאלף זנים חקלאיים של אפרסקים, ביניהם גם הנקטרינה.